אישיות – מהי בעצם?

ישנן שלושה סוגים של חרדה: מציאותית, נוירוטית ומוסרית.

איום על החלק המרכזי של האישיות שאמור לשמור על יציבות והשלמות שלה (חלק ה'אני').

  1. חרדה מציאותית – איזושהי תגובה רגשית לסכנה ממשית שקיימת במציאות.

מנגנון ההגנה שקורה בחרדה מציאותית הוא מנגנון FIGHT OR FLIGHT.

  1. חרדה נוירוטית – נוירוזות הן הביטוי של איזשהם דחפים אסורים שהמקום שלהם באיד. חרדה נוירוטית, אם כך, היא פחד שאותם דחפים אסורים שקיימים באיד, יפרצו באופן כזה שלא אוכל לשלוט בהם. (למשל, חרדה מאיזשהו דחף מיני, אסור). שמשהו מהאיד, יחדור למודעות ויסכן אותי. הפחד הזה מפני ההתפרצות של אותו דחף אל המודע, מעורר אצלי חרדה.
  2. חרדה מוסרית – פחד מתכנים שקיימים בחלק השלישי של האישיות, וזה הסופר אגו. תגובה רגשית של פחד מפני האיסורים של הסופר אגו, לדוגמא, ייסורי מצפון, רגשות אשם, וכו'. ההפנמה של האיסור גורמת לחרדה ברמה כזו שאני זה מייסר את עצמי, על כך שעברת על האיסור או הציווי החברתי.

Tulips

מנגנוני הגנה

המטרה של מנגנוני ההגנה היא לאפשר בעצם לאגו לוסת את הדחפים באופן כזה שיוכלו לקבל ביטוי במציאות, שיענו על עיקרון המציאות, שלא יפריעו לנפש או לאישיות להסתגל לסביבה שבה היא מתקיימת. מגמונים אלו קיימים ובאים לידיד ביטוי חזק אצל אנשים בעלי adhd והפרעות קשב

כאשר אנו משתמשים בהגנה מסוימת יותר מידי, הסכנה היא שימוש מופרז.

צריך לווסת את זה ככה שהרמה הנכונה של התכנים תגיע למודע, ולא תפגע באישיות. הרמה המדויקת של הדחפים היא זו שתקבל ביטוי.

אם מנגנוני ההגנה לא יפעלו באופן מבוקר, לא נבטא שום דחף.

  • הדחקה – המטרה של מנגנון זה היא לשמור את כל אותם תכנים שקיימים בלא מודע, מודחקים. ישנה מניעה. מנגנון זה הוא טיפה פרימיטיבי, הוא דורש המון אנרגיה. הנפש צריכה כל הזמן לשמור דברים מלהגיע למודעות, הרי לנפש יש כמות מוגבלת של אנרגיה, ואם חלק גדול יתבזבז על פעולה זו, ייחסר לנו אנרגיה במקומות אחרים.
  • הכחשה – אני יודע משהו, אבל אני לא מקבל את זה. (אדם שמכחיש את הנטיות המיניות שלו).
  • תגובת היפוך – ישנו דחף מאיים ואני נותן לו ביטוי בדרך הפוכה.
  • השלכה – איזושהי תכונה שאני לא מקבל בעצמי, אני משליך אותה על מישהו אחר. (זה לא אני, זה הוא). הפוסל במומו פוסל.
  • התקה – לקחת את אותו רגש או דחף מאיים, ולתת לו ביטוי כלפי אובייקט חלופי או חפץ לא מאיים. (אני תוקפני, אבל לא כלפי מי שאני באמת מרגיש כלפיו את אותו דחף).
  • רציונליזציה – הצדקה של התנהגות שמגיעה מדחפים לא מודעים, ואני מציג אותה על ידי מתן הסבר הגיוני. (הורים מכים יטענו כי עושים זאת על מנת לחנך). שכלון.
  • עידון (סובלימציה) – מחליף ביטוי בלתי מקובל של הדחף בביטוי שיהיה מקובל. (לדוגמא, קצבים או מנתחים יכול להחליף דחף תוקפנות שקיים בי).

Penguins

התיאוריה הפסיכואנליטית

מודל ההתפתחות הפסיכו-סקסואלי

בכל שלב יש קונפליקט והוא צריך להגיע לפתרון. אם הקונפליקט נפתר בצורה הסתגלותית יהיה מעבר תקין לשלב הבא. אם הקונפליקט לא נוצר בצורה טובה, יהיה קיבעון (פיקסציה) ותיתכן גם נסיגה (רגרסיה).

השלב הראשון הוא השלב האוראלי – עובד על פי עקרון העונג. מתפתח מהלידה עד לשנת החיים הראשונה (0-1), חלק מהאישיות המולד, הוא האיד.האזור האר וטוגני הוא פעילות אוראלית- בליעה, נשיכה. בשלב הזה יש תלות מוחלטת בהורה כי מי שמספק את הצרכים של התינוק, כמעט באופן אבסולוטי הוא ההורה. אם הוא לא יהיה זמין, וייתן ביטוי ליצרים של הביטוי, יהיה פתרון הסתגלותי הולם, ויהיה מעבר חלק לשלב הבא.

במצב שבו יש פתרון בלתי הולם, יש קיבעון אוראלי, שבו הדחפים לא ממומשים על ידי ההורה.

עוד אפשרות הוא סיפוק יתר לתינוק, לא לומד את העניין של דחיית סיפוק.

יותר מידי או פחות מידי מובילים לקיבעון בשלב האוראלי, והביטויים לכך זה התנהגויות בשלבים מאוחרים יותר, למשל, חרדה קיומית, לפי פרויד, או אפילו ערך עצמי לא יציב.

 

השלב השני הוא השלב האנאלי – מתרחשים בין הגילאים 1-3 בדר"כ, כשבשלב הזה החלק של האישיות שמתחיל להתפתח הוא החלק של ה'אגו', של ה'אני', זה השלב שבו אני צריך להתחיל להתחשב בעיקרון המציאות. פרויד הסביר זאת בעניין של היציאות, התינוק לומד כי לא יכול לעשות את צרכיו מתי שמתחשק לו, אני לומד שיש מציאות בעולם שאני צריך להתחיל להתחשב בה. השלב הזה הוא השלב שבו אני מתחיל להתוודע לעקרון המציאות.

גם פה יש תפקיד מאוד מרכזי להורים, והמטרה שלהם היא לחנך את הילד בצורה מבוקרת לדעת להתחשב לעקרונות המציאות. אם וזה קרה הילד עובר את השלב בצורה טובה, ומתפתחים אצלו הרגלי ניקיון טובים, דימוי עצמי חיובי וכו'. הילד מתחיל להבין שיש לו יכולת להביא את דחפיו לידי ביטוי בהתאם למציאות.

כל העניין של השלב האנאלי הוא להציב גבולות, זה התפקיד של ההורים. אפשר לתת ביטוי ולעשות את הצרכים, אך לעשות זאת במסגרות נכונות. אם הגבולות נוקשים מידי, הילד יפתח נוקשות יתר, יהיה עצור. אדם שהוא נוקשה מידי הוא אדם שלא סומך על עצמו או על אחרים שידעו להתנהג בחוכמה בתוך גבולות יותר משוחררים, לכן גם כך הגבולות שלו.

השלב השלישי הוא השלב הפאלי – מתרחש בגילאים 4-6, כשפה החלק האישיותי שמתפתח הוא 'הסופר אגו', בשלב זה ישנו הבנה של עקרון המוסר. בשלב הזה התינוק מגלה את הכוח הכי חזק, המין. פתרון נורמאלי בשלב הזה הוא היכולת של ההורים להכיל ולנתב את אותם דחפים לכיוונים רצויים. למשל, האימא, מגלה חיבה יתרה לבן שלה, אז לאו דווקא לדחות אותו, אלא לחבק אותו ולתת לזה ביטוי מקובל. הילדים מנסים לחקות את האבא שלהם, ואז יתפתח סופר אגו תקין, ישנה הפנמה טובה של העיקרון המוסרי

כאשר אין פתרון, נוצר קיבעון במצב הפאלי, 'קיבעון אדיפאלי', אצל בנים מבוגרים יותר, למשל, זה מתבטא בניסיון להגדיל את הגבריות שלהם, מאצ'ו. אצל בנות זה מתבטא באובר נשיות, בפלרטטניות. יכול להתבטא באובר מיניות, ולהפך, לא-מיניות.

אם ההורה דוחה את הילד ונבהל מזה, זה יכול להדחיק את המיניות.

השלב הרביעי הוא תקופת החביון – גילאי 6 עד הבשלות המינית. (כל אחד שונה בהגיעו לבשלות מינית מבחינה ביולוגית). עוצמת הדחפים בשלב הזה היא פחותה כי האנרגיות פונות לדברים אחרים, בעיקר לבית הספר ולקבוצת השווים. כל הנושא של המיניות הוא מודחק מאוד בשלב הזה.

השלב החמישי הוא השלב הגניטלי – השלב של הבשלות המינית. מתעורר הדחף המיני והאובייקט לסיפוק הדחף הוא המין האחר.

Read More

שינה וחלום

חסך שינה וחלומות

חלומות ופירושם: גורמים שינויים נוירולוגיים

למרות שזה קל לזהות באופן ויזואלי אדם שיש לו חסך שינה ולהראות שינויים התנהגותיים, שינויים נוירולוגיים ברי-מדידה הם יחסית משניים והפיכים במהירות. במחקרים על הפסד שינה נרחב (205 שעות או יותר), צויינו התרוצצות-גלגל-העין מתונה (mild nystagmus), רעד בידיים, עלגות בדיבור לסירוגין, וצנחת (ptosis). רפלקסים איטייים של הקרנית, רפלקס היפראקטיבי של התחלת הקאה (hyperactive gag reflex), רפלקסים בגיד (hyperactive deep tendon reflexes), ורגישות מוגברת לכאב, דווחו לאחר חסך נרחב יותר. כל השינויים הללו חזרו לקדמותם לאחר שינה שיקומית.

הפסד שינה מלווה באופן עקבי בשינויי EEG אופייניים. במחקרים זהירים, נבדקים נדרשו לעמוד או להיות מעורבים במשימות בנסיון לייצב את רמת העוררות. מספר מחקרים דיווחו על ירידה לינארית כללית באלפא (alpha) במהלך הפסד שינה. במחקר אחד, הנבדקים לא הצליחו לשמור על אלפא למשך יותר מ-10 שניות לאחר 24 שעות של הפסד שינה, והיכולת לשמור על אלפא המשיכה לרדת ל-4 עד 6 שניות לאחר 72 שעות ול-1 עד 3 שניות לאחר 120 שעות של הפסד שינה. לאחר 115 שעות של הפסד שינה, סגירת העיניים לא הצליחה לייצר פעילות אלפא. במחקר אחר, שבו אנשים הוקלטו כשהם עומדים כשעיניהם סגורות, אחוז הזמן שהם היו עם דגם אלפא ב-EEG גדל מ-65% בפרק הזמן של החסך ההתחלתי, לכ-30% לאחר 100 שעות של הפסד שינה. דלתא (Delta) ותטה (theta) ב-EEG בזמן העירנות גדלו מ-17% ו-12% ל-38% ו-26% מהזמן, בהתאמה. לא נמצא שום שינוי בבטא (Beta). שגיאות ביצוע במהלך הפסד שינה לוו בדרך כלל בהאטה של ה-EEG, שתוייגה: 'מיקרו-שינה' (microsleep). עם זאת, במהלך הפסד שינה, נבדק עשוי להפיק גלי דלתא תוך כדי כך שהוא מדבר וער בבירור.

למרות שהשינויים הנוירולוגיים הקשורים להפסד שינה משמעותי הם משניים יחסית אצל מבוגרים צעירים נורמליים. למשל אם לוקחים את נושא פירוש חלומות ברצינות, ניתן לראות שמחקרים הראו שוב ושוב שהפסד שינה מהווה סטרס (stress, לחץ) הפעלה גבוה אצל אנשים הסובלים מהפרעות של התקפים (כמו באפילפסיה). שימוש בפרק זמן של הפסד שינה כ"אתגר" כדי לעורר אירועי EEG אבנורמליים, הוא כיום מבחן נוירולוגי סטנדרטי.

אפקטים פיזיולוגיים של חסך שינה וחלומות

שינויים פיזיולוגיים שקורים במהלך הפסד שינה, ניתן לסווג לשינויים נוירולוגיים (כולל EEG), שינויים אוטונומיים, ושינויים ביוכימיים. אפקטים פיזיולוגיים וביוכימיים של חסך שינה נסקרו בהרחבה על-ידי Horne וקודם לכן על-ידי Kleitman.

חלום על נופים

שינויים אוטונומיים

אצל בני-אדם, שינויים אוטונומיים, אפילו במהלך תקופות ארוכות של הפסד שינה, הם יחסית משניים. מחקרים אינדיבידואליים עשויים לדווח, או על עליות או על ירידות בלחץ הדם הסיסטולי, בלחץ הדם הדיאסטולי, בנפח הדופק באצבע (finger pulse volume), בקצב הלב, בקצב הנשימה, במוליכות חשמלית טונית ופאזית של העור [=בגלל הזעה] (tonic and phasic skin conductance), אבל רוב המחקרים – 10 עד 15 מחקרים דיווחו שלא היה שינוי במשתנים אלה במהלך הפסד שינה אצל בני-אדם.

מחקרים לאחרונה יותר הציעו שהפסד שינה כן מביא לכ-20% ירידה בתגובה להיפוקסיה [=חוסר חמצן] ולהיפרקפניה [=יתר דו-תחמוצת-הפחמן בדם]. אבל, שינויים אלה מצביעים על שינוי ארעי ב-set point ולאו דווקא על כשל מערכתי.

הפסד שינה נקשר לירידות קלות בנפח הנשיפה הכפוי ב-1 שניה (FEV-Forced Expiratory Volume) ובקיבולת-חיונית-כפויה (FVC- Forced Vital Capacity) אצל חולים בעלי מחלה ריאתית. שני מחקרים, האחד על ילדים בריאים והאחר על מבוגרים, הראו שיש יותר אירועים של דום-נשימה ואירועים ארוכים יותר של דום-נשימה לאחר הפסד שינה. Brooks et al. הראו שאירועי דום-נשימה נעשים ארוכים יותר כפונקציה של קיטוע בשינה שיוצרים אירועי הדום-נשימה (ולא כתוצאה של פתולוגיה נשימתית). מספר מחקרים בבני-אדם מצאו ירידה כללית קטנה (0.3 עד 0.4 מעלות צלזיוס) בטמפרטורת הגוף במהלך הפסד שינה. אפקטים של הפסד שינה על היכולת לבצע התעמלות הם עדינים. מחקרים על בעלי-חיים הראו שחסך שינה מוריד את הפעילות הספונטנית בעד 40%, אבל רוב המחקרים על בני-אדם התמקדו ביכולת התעמלות מקסימלית, ואז קשה יותר להראות הבדלים גדולים כפונקציה של הפסד שינה. לדוגמה, מחקר אחד עשוי היטב, דיווח על ירידה של 7% ב-maximum oxygen uptake (Vo2max) במהלך 64 שעות של הפסד שינה. שינוי זה לא היה קשור לקצב הלב, לקצב חילוף הנשימה או לחומצת החלב בדם שנשארו ללא שינוי. עם זאת היתה ירידה ב-minute ventilation [=נפח האוויר הנכנס והיוצא מהריאות בדקה אחת] וב-hemodilution [=דילול הדם].שיקום מהתעמלות עשוי להיות מואט על-ידי הפסד שינה. המחקרים חלוקים ביניהם בין טענות שמשרעת הטמפרטורה של ה-circadian rhythm [=מחזור ה-בערך-יממה של תהליכים פיזיולוגיים] גדולה יותר, קטנה יותר או ללא שינוי, במהלך הפסד שינה.

שינה וחלום

מחקר אחד עשוי היטב לא הראה שום שינויים הקשורים לחסך שינה במטבוליזם של מכלול הגוף בטמפרטורות נורמליות ובמצב סטרס (stress) של קור. ממצאים אלה בבני-אדם חשובים במיוחד, כי סדרת מחקרים אלגנטיים בחולדות הראו שלאחר שבוע של הפסד שינה, הרמות המטבוליות גדלו ביותר, עליה בצריכת האוכל לוותה בירידה משמעותית במשקל והיה קושי ניכר בויסות טמפרטורת הגוף (ראה מחקרי בעלי חיים). מספר מחקרים בחנו היבטים של מטבוליזם של המוח בבעלי חיים, במהלך תקופות קצרות של חסך שינה. מדדים ישירים לא היו נבדלים לאחר תקופה קצרה של חסך שינה, למרות שמספר אנזימים קשורים כן היו נבדלים. מחקר אחר ציין שכמה מההבדלים שצויינו היו קשורים ללחץ ולא לחסך שינה כשלעצמו.

 

 

Read More