אישיות – מהי בעצם?

ישנן שלושה סוגים של חרדה: מציאותית, נוירוטית ומוסרית.

איום על החלק המרכזי של האישיות שאמור לשמור על יציבות והשלמות שלה (חלק ה'אני').

  1. חרדה מציאותית – איזושהי תגובה רגשית לסכנה ממשית שקיימת במציאות.

מנגנון ההגנה שקורה בחרדה מציאותית הוא מנגנון FIGHT OR FLIGHT.

  1. חרדה נוירוטית – נוירוזות הן הביטוי של איזשהם דחפים אסורים שהמקום שלהם באיד. חרדה נוירוטית, אם כך, היא פחד שאותם דחפים אסורים שקיימים באיד, יפרצו באופן כזה שלא אוכל לשלוט בהם. (למשל, חרדה מאיזשהו דחף מיני, אסור). שמשהו מהאיד, יחדור למודעות ויסכן אותי. הפחד הזה מפני ההתפרצות של אותו דחף אל המודע, מעורר אצלי חרדה.
  2. חרדה מוסרית – פחד מתכנים שקיימים בחלק השלישי של האישיות, וזה הסופר אגו. תגובה רגשית של פחד מפני האיסורים של הסופר אגו, לדוגמא, ייסורי מצפון, רגשות אשם, וכו'. ההפנמה של האיסור גורמת לחרדה ברמה כזו שאני זה מייסר את עצמי, על כך שעברת על האיסור או הציווי החברתי.

Tulips

מנגנוני הגנה

המטרה של מנגנוני ההגנה היא לאפשר בעצם לאגו לוסת את הדחפים באופן כזה שיוכלו לקבל ביטוי במציאות, שיענו על עיקרון המציאות, שלא יפריעו לנפש או לאישיות להסתגל לסביבה שבה היא מתקיימת. מגמונים אלו קיימים ובאים לידיד ביטוי חזק אצל אנשים בעלי adhd והפרעות קשב

כאשר אנו משתמשים בהגנה מסוימת יותר מידי, הסכנה היא שימוש מופרז.

צריך לווסת את זה ככה שהרמה הנכונה של התכנים תגיע למודע, ולא תפגע באישיות. הרמה המדויקת של הדחפים היא זו שתקבל ביטוי.

אם מנגנוני ההגנה לא יפעלו באופן מבוקר, לא נבטא שום דחף.

  • הדחקה – המטרה של מנגנון זה היא לשמור את כל אותם תכנים שקיימים בלא מודע, מודחקים. ישנה מניעה. מנגנון זה הוא טיפה פרימיטיבי, הוא דורש המון אנרגיה. הנפש צריכה כל הזמן לשמור דברים מלהגיע למודעות, הרי לנפש יש כמות מוגבלת של אנרגיה, ואם חלק גדול יתבזבז על פעולה זו, ייחסר לנו אנרגיה במקומות אחרים.
  • הכחשה – אני יודע משהו, אבל אני לא מקבל את זה. (אדם שמכחיש את הנטיות המיניות שלו).
  • תגובת היפוך – ישנו דחף מאיים ואני נותן לו ביטוי בדרך הפוכה.
  • השלכה – איזושהי תכונה שאני לא מקבל בעצמי, אני משליך אותה על מישהו אחר. (זה לא אני, זה הוא). הפוסל במומו פוסל.
  • התקה – לקחת את אותו רגש או דחף מאיים, ולתת לו ביטוי כלפי אובייקט חלופי או חפץ לא מאיים. (אני תוקפני, אבל לא כלפי מי שאני באמת מרגיש כלפיו את אותו דחף).
  • רציונליזציה – הצדקה של התנהגות שמגיעה מדחפים לא מודעים, ואני מציג אותה על ידי מתן הסבר הגיוני. (הורים מכים יטענו כי עושים זאת על מנת לחנך). שכלון.
  • עידון (סובלימציה) – מחליף ביטוי בלתי מקובל של הדחף בביטוי שיהיה מקובל. (לדוגמא, קצבים או מנתחים יכול להחליף דחף תוקפנות שקיים בי).

Penguins

התיאוריה הפסיכואנליטית

מודל ההתפתחות הפסיכו-סקסואלי

בכל שלב יש קונפליקט והוא צריך להגיע לפתרון. אם הקונפליקט נפתר בצורה הסתגלותית יהיה מעבר תקין לשלב הבא. אם הקונפליקט לא נוצר בצורה טובה, יהיה קיבעון (פיקסציה) ותיתכן גם נסיגה (רגרסיה).

השלב הראשון הוא השלב האוראלי – עובד על פי עקרון העונג. מתפתח מהלידה עד לשנת החיים הראשונה (0-1), חלק מהאישיות המולד, הוא האיד.האזור האר וטוגני הוא פעילות אוראלית- בליעה, נשיכה. בשלב הזה יש תלות מוחלטת בהורה כי מי שמספק את הצרכים של התינוק, כמעט באופן אבסולוטי הוא ההורה. אם הוא לא יהיה זמין, וייתן ביטוי ליצרים של הביטוי, יהיה פתרון הסתגלותי הולם, ויהיה מעבר חלק לשלב הבא.

במצב שבו יש פתרון בלתי הולם, יש קיבעון אוראלי, שבו הדחפים לא ממומשים על ידי ההורה.

עוד אפשרות הוא סיפוק יתר לתינוק, לא לומד את העניין של דחיית סיפוק.

יותר מידי או פחות מידי מובילים לקיבעון בשלב האוראלי, והביטויים לכך זה התנהגויות בשלבים מאוחרים יותר, למשל, חרדה קיומית, לפי פרויד, או אפילו ערך עצמי לא יציב.

 

השלב השני הוא השלב האנאלי – מתרחשים בין הגילאים 1-3 בדר"כ, כשבשלב הזה החלק של האישיות שמתחיל להתפתח הוא החלק של ה'אגו', של ה'אני', זה השלב שבו אני צריך להתחיל להתחשב בעיקרון המציאות. פרויד הסביר זאת בעניין של היציאות, התינוק לומד כי לא יכול לעשות את צרכיו מתי שמתחשק לו, אני לומד שיש מציאות בעולם שאני צריך להתחיל להתחשב בה. השלב הזה הוא השלב שבו אני מתחיל להתוודע לעקרון המציאות.

גם פה יש תפקיד מאוד מרכזי להורים, והמטרה שלהם היא לחנך את הילד בצורה מבוקרת לדעת להתחשב לעקרונות המציאות. אם וזה קרה הילד עובר את השלב בצורה טובה, ומתפתחים אצלו הרגלי ניקיון טובים, דימוי עצמי חיובי וכו'. הילד מתחיל להבין שיש לו יכולת להביא את דחפיו לידי ביטוי בהתאם למציאות.

כל העניין של השלב האנאלי הוא להציב גבולות, זה התפקיד של ההורים. אפשר לתת ביטוי ולעשות את הצרכים, אך לעשות זאת במסגרות נכונות. אם הגבולות נוקשים מידי, הילד יפתח נוקשות יתר, יהיה עצור. אדם שהוא נוקשה מידי הוא אדם שלא סומך על עצמו או על אחרים שידעו להתנהג בחוכמה בתוך גבולות יותר משוחררים, לכן גם כך הגבולות שלו.

השלב השלישי הוא השלב הפאלי – מתרחש בגילאים 4-6, כשפה החלק האישיותי שמתפתח הוא 'הסופר אגו', בשלב זה ישנו הבנה של עקרון המוסר. בשלב הזה התינוק מגלה את הכוח הכי חזק, המין. פתרון נורמאלי בשלב הזה הוא היכולת של ההורים להכיל ולנתב את אותם דחפים לכיוונים רצויים. למשל, האימא, מגלה חיבה יתרה לבן שלה, אז לאו דווקא לדחות אותו, אלא לחבק אותו ולתת לזה ביטוי מקובל. הילדים מנסים לחקות את האבא שלהם, ואז יתפתח סופר אגו תקין, ישנה הפנמה טובה של העיקרון המוסרי

כאשר אין פתרון, נוצר קיבעון במצב הפאלי, 'קיבעון אדיפאלי', אצל בנים מבוגרים יותר, למשל, זה מתבטא בניסיון להגדיל את הגבריות שלהם, מאצ'ו. אצל בנות זה מתבטא באובר נשיות, בפלרטטניות. יכול להתבטא באובר מיניות, ולהפך, לא-מיניות.

אם ההורה דוחה את הילד ונבהל מזה, זה יכול להדחיק את המיניות.

השלב הרביעי הוא תקופת החביון – גילאי 6 עד הבשלות המינית. (כל אחד שונה בהגיעו לבשלות מינית מבחינה ביולוגית). עוצמת הדחפים בשלב הזה היא פחותה כי האנרגיות פונות לדברים אחרים, בעיקר לבית הספר ולקבוצת השווים. כל הנושא של המיניות הוא מודחק מאוד בשלב הזה.

השלב החמישי הוא השלב הגניטלי – השלב של הבשלות המינית. מתעורר הדחף המיני והאובייקט לסיפוק הדחף הוא המין האחר.